היסטוריה של שלילה בצרפתית

​

בואו נסתכל רחוק מאוד אל העבר, בזמן הודו-אירופה. באותו זמן, כדי לומר "לא", פשוט השתמשנו ב"נה". אבל עם הזמן, ה"עושה" הזה נעשה פחות חזק. אז, שפות אירופאיות החלו להשתמש בו פחות. כפי שתמיד רצינו שיבינו אותנו, היינו צריכים לחזק את ה"לא" הזה.

 

בלטינית עתיקה, "ne" הפך "noenum", שפירושו "אף לא אחד". אבל אפילו "נונום" איבד את כוחו עם הזמן והפך ל"nôn". כאשר נולדה הצרפתית, "nôn" הפכה ל"נה" שאנו מכירים כיום. הוא כתב משפטים כמו "אתה לא רואה את החתול שלך". או "הוא לא אוכל עוגה".

 

בתחילת הצרפתית, ה"נה" לבדה לא הייתה חזקה מספיק. אז הוספנו מילים קטנות כמו "pas", "point" ו "mie". אמרו לו: "אני לא הולך", "אתה לא רואה" או "הוא אוכל פירורים". היום, אנחנו כבר לא משתמשים "mie" ו "נקודה" הוא נדיר, אבל "לא" הוא נפוץ מאוד. לדוגמה, הם אומרים "אני לא צוחק" או "הוא לא רוצה לצייר".

כיום, במיוחד בעל פה, אנחנו לעתים קרובות לרדת "לא" ופשוט לומר "לא". לדוגמה, "אני לא רוצה" או "הוא לא מבשל". אבל אפילו "לא" יכול להיות פחות חזק. אז אנחנו מוסיפים מילים כמו "בכלל" ו"בהחלט", מה שנותן "בכלל לא" ו"ממש לא".

 

שינויים אלה לוקחים זמן ומגיעים באופן טבעי. אף אחד לא מחליט על השינויים האלה, הם קורים בגלל שהשפה מתאימה את עצמה לאנשים שמדברים אותם. איננו יכולים לדעת איך תהיה השלילה בעוד חמישים או מאה שנה, אבל דבר אחד בטוח: ההיסטוריה תחזור על עצמה שוב ושוב!